ניהול עצמי היא תפיסה ניהולית המעניקה אוטונומיה וסמכות לבתי הספר בניהול המשאבים הפדגוגיים והכלכליים. מחקרים הראו שבתי ספר שמתנהלים באופן עצמאי: מגדירים בעצמם חזון ומטרות חינוכיות, ומשתפים את צוות בית הספר בתכנון הלימודים, מגיעים להישגים גבוהים יותר.
התפיסה שרווחה בארץ ובעולם עד לעשורים האחרונים נתנה עדיפות לניהול ריכוזי של מערכת החינוך. יסודות התפיסה הן הרצון של המדינה לפקח על התנהלות מערכת החינוך, והשאיפה לשוויון במתן שירותי החינוך לקבוצות השונות באוכלוסייה.
החל משנות השישים של המאה העשרים הלכה וגברה הביקורת על תפיסה זו. נטען כי המבנה הריכוזי מכביד על בתי הספר, לא מאפשר להם לעמוד ביעדי החינוך שקבעה המדינה, ודוחק הצידה את הצרכים הייחודיים של כל בית ספר וקהילה.
ככל שהתרחבו הסמכויות של הגורמים הממשלתיים כך הצטמצם מרחב שיקול הדעת של האחראים בפועל על חינוך הילדים – המנהלים והמורים.
תפיסת הניהול העצמי של בתי ספר הופכת את הפירמידה, ומעבירה את מוקד קבלת ההחלטות מגורמי החוץ אל בתי הספר. השליטה על משאבים פדגוגיים וכלכליים עוברים ממשרד החינוך והרשויות המקומיות אל מנהלי בתי הספר, וניתנת להם גמישות וסמכות בניהול המשאבים.
בתי הספר פועלים כארגון אוטונומי בהיבט הפדגוגי, הארגוני והכלכלי. כל בית ספר קובע את סדר העדיפויות שלו בניהול המשאבים, על פי הצרכים, היעדים והערכים המאפיינים את בית הספר. הסמכות שמקבלים המנהלים מאפשרת להם לשתף את צוותי החינוך בבניית החזון החינוכי, ובפיתוח תרבות ארגונית ייחודית לבית הספר, על בסיס הערכים והיעדים המשותפים.
מחקרים רבים הראו כי ככל שצוות בית הספר שותף יותר בקביעת החזון החינוכי, המטרות המשותפות וקבלת ההחלטות החינוכיות כך מגיעים תלמידי בית הספר להישגים גבוהים יותר.
הרחבת היקף הסמכויות של בתי הספר, מתן גמישות בניהול המשאבים, ושיתוף הצוותים החינוכיים בקביעה ותכנון של תוכניות הלימודים, יובילו קדימה את מערכת החינוך בישראל.
לקריאה נוספת:
וולנסקי, ע' ופרידמן י' (2003). בתי ספר בניהול עצמי : מבט בין לאומי. ירושלים : מחלקת הפרסומים – משרד החינוך.
נגישות